בלוג הריון, לידה, תינוקות ...

בהתחלה בכי הוא תקשורת, איתות לעולם שאני צריך משהו

מי שאיתי יש לו את היכולת לפענח את מה שאני רוצה ולספק לי

אני תלוי

אני לא יודע לדבר

אני זקוק שתאכילו ותטפלו

בגלל זה אני בוכה.

.כשאני גדל אני לומד לתקשר דרך מחוות גופניות נוספות ואחר כך דרך שפה

כן כבר גדלתי קצת

אבל למרות שאני יודע לדבר

עדיין אני בוכה כשכואב לי או שנעלבתי או נפגעתי בצורה כלשהי

זאת הדרך שלי לבטא את מה שאני מרגיש

את יודעת אמא

זה לא כל כך נורא שאני בוכה

מותר לבכות

זה אפילו לפעמים טוב

זה גם יעבור לי מתי שהוא, לא יקח הרבה זמן

ואם זה יקח הרבה זמן כנראה שאני צריך להוציא

או שלמדתי, ששווה לי לבכות הרבה כי אז אני מקבל משהו שאני לא מקבל בדרך כלל

דרך אגב גם מותר לי לכעוס ולהתעצבן ולהיות עצוב ולא מרוצה. מותר לי להרגיש את כל מה שאני רוצה. זה בריא

אם אני רואה שהתגובות שלי גורמות לסביבה כל מיני דברים

אני גם לומד להשתמש ברגשות שלי ואז אני גם מעצים אותם קצת בכוונה

כדי לקבל משהו. כי זה מה שאני לומד שלרגשות שלי יש כוח על אחרים

אבל זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה פשוט להרגיש, לבטא ולהמשיך הלאה בחיים  שלי.

 

ואני רוצה לקבל את כל מה שאני זקוק לו מבחינה התפתחותית ולא כל מיני דברים אחרים שאני חושב שאני זקוק להם ,בטעות

ואני צריך אתכם ההורים שתעזרו לי להבחין מתי זה רגש טבעי ושמותר לשחרר ומתי אני כבר משתמש ברגש הזה כדי להשיג משהו שחסר לי.

ואני צריך אתכם ההורים שתדעו מתי אני זקוק למשהו ושהוא חשוב לי מבחינה התפתחותית ומתי אתם סתם נותנים לי כי הצלחתי להשפיע עליכם בצורה לא חיובית

כן אני ילד

אני לא מבין חצי ממה שאתם מבינים לגבי העולם הזה

מצד שני אני גם מבין דברים שאתם כבר שכחתם.

אני זקוק לליווי שלכם בהתפתחות שלי

אני זקוק שאתם תתפתחו בעצמכם ושלא תשכחו שאני ילד ולשא תשכחו להבין את הדברים גם מנקודת מבטי..

זהו המשך

לפוסט הקודם (כדאי לקרוא קודם את הפוסט הקודם)

אמא

למי את מקשיבה?

לתינוק או לילד שלך זה ברור

האם את יודעת להקשיב לעצמך

לידע הפנימי שנמצא עמוק בפנים

לידע האישי שלך שרק את יודעת אותו

האם את מקשיבה לאמת שלך

האם את פוחדת להקשיה לאמת שלך

או שאת אמיצה והולכת בדרך שלך

אמא

יש לך ידע פנימי שלא יסולה בפז

הקשיבי לו

הייתי חולה

..........

במחלה הגוף צועק עלי ואלי

 

אחרי שלא הקשבתי לו 

כשהוא דיבר אלי בשקט

 

הגוף מדבר כל הזמן

האם אני מקשיבה לו?

לפני כמה ימים צלצל הפלאפון עם מס' לא מוכר.

הבובון והבונבוניירה

  אחרי 18 שנות אמהות ועוד היד נטויה, כי אמהות זה לא דבר שעובר, הלכתי בשש בערב לשיעור פילאטיס. לאט לאט מגיעים הרגעים בהם את חוזרת לבחור מה את עושה בזמנך הפנוי ופתאום גם יש לך דבר כזה. אז לכל האמהות הצעירות, תתעודדו זה מגיע

רגעים של התבוננות

רגעים של התבוננות היום אני פותחת בלוג חדש, איזה כיף איזו התרגשות. שנים אני כותבת את מחשבותי, רגשותי והתובנות שלי. ועכשיו אני גם מוכנה לשתף. עכשיו יש גם מרחב לשתף. למה עכשיו? בגלל ההזדמנות וההתבשלות, שני דברים חשובים מאד בחיים. אני ארחיב על זה עוד. הבנתי שהדברים שאני כותבת נוגעים באנשים, בעיקר נשים... באופן עמוק, אופן שמעורר מחשבה. למה דווקא נשים.. אין מה לעשות אני כולי אישה. עם השנים יותר ויותר. אני חושבת אישה אני חיה אישה אני אישה בכל רמ"ח איברי. אני נותנת גם המון כבוד לגבר. עם הבנה שהוא שונה ממני ושהוא נחוץ מאד מאד וכל הדברים שהוא זקוק, גם על זה עוד ארחיב. הכתיבה שלי מגיעה מתוך התבוננות. התבוננות במה שקורה, התבוננות בעצמי פנימה והחוצה, התבוננות בסביבה. אני שואבת אל תוכי מגוון רחב של התנסויות, ידע, מפגשים, מצבים ... את כולם אני מעבדת טוב טוב בתוך עצמי עם הכלים שלי ומוציאה את זה דרך הכתיבה... אז אני מקווה שתהיה דרך צלחה , שאוכל להביע את עצמי כך שזה יגע בכן וכל מי שתרצה לשמוע עוד תוכל לבוא לפגוש אותי באופן אישי, מאחר שמקצועי , אהבת חיי הוא טיפול באנשים, בעיקר נשים, אמהות וילדים. אז קודם כל אציג את עצמי אני בת 43 (גיל מאד מעניין, גם על זה בטח ארחיב) אני נשואה 23 שנים , כך שיש לי קילומטרז' מאד מכובד בחיי נישואין. ואמא לארבעה ילדים. וואו זו גאוות חיי. לא חשבתי אף פעם שיהיו לי ארבעה ילדים, חלק מהם פשוט קרו מעצמם ואני בחרתי לקבל אותם באהבה גדולה. וזו המתנה הכי גדולה של החיים שלי, כי מפה הכל התגלגל דרכם, כל מה שאני היום קשור באיזשהו אופן אליהם. קשור באופן מסוים אל האמהות שלי. יש לי כבר בן חייל , שני ילדים בגיל ההתבגרות וילד שעוד מעט יעלה לכיתה א. כל שלב של הילדים שלי, הוא מרחב אחר של התמודדות ואני כאמא צריכה להשתנות בהתאם לגיל של הילדים והדינימיקה של הבית. להשתנות ולהתגמש זו תכונה נשית. אז כל יום מתוך החיים אני פוגשת נושא. אני פוגשת נושא שמעוניין שאתבונן עליו. איך אני יודעת על מה להתבונן... אני פשוט מרגישה. זה מתחיל מתחושה של מועקה.. כן כן אין מה לעשות, זה חלק בלתי נפרד מהחיים. אני חשה אותה, אני מסתובבת איתה, יודעת שעוד מעט אני אצטרך לקחת איזשהו מרחב ולהתבונן על המועקה הזו. ואז זה קורה אני מסתובבת , מעבדת, חושבת מרגישה מביאה יודעת ואז מגיעה תובנה והבנה... המועקה משתחררת והנה , הבנתי עוד משהו, הנה גדלתי עוד באיזשהו אופן... . אז אני חושבת לעצמי, איזה נושא פגשתי בימים האחרונים שהתבוננתי עליו או הרגשתי אותו. והנה הוא כבר מגיע... נושא של אכילה של ילדים . אתמול ראיתי את שני המתבגרים שלי אוכלים... ראיתי אותם שנים אוכלים, אבל פתאום ורק עכשיו ראיתי שהם אוכלים בצורה נוראית . למתבונן מהצד זו ממש חוויה לא נעימה. כאילו הם לא ממש התפתחו מהשלבים הראשונים של האכילה. הבת שלי, בת 14 וחצי ,כולה חושניות אוכלת עם הידיים, ביסים ענקיים, נופל מהצדדים. והבן , עוד מעט בן 16. לא מסתדר עם הסכין והמזלג.... באמת הזנחה שלי, נו נו נו לי. עכשיו אני מודעת לכך שאף פעם לא הקדשתי לנושא הזה מחשבה וגם באמת לא היה לי זמן ופנאי לראות את זה. אז לפני שאני כועסת עליהם. אני חושבת, איך אני אוכלת (גם לא משהו) איך והאם זה היה נושא פעם בבית. וכשהבנתי שלא, אז לא כעסתי... מה עושים עכשיו זו שאלה בפני עצמה. אכילה היא נושא גדול מאד והיא בעיקר נושא התפתחותי ונושא של קשר. תינוק מתחיל את האכילה שלו באמצעות יניקה (משד או בקבוק), לאט לאט הוא מתפתח אל סוגים נוספים של אוכל וצורה נוספת של אכילה. אנחנו מכירים את הקטנטנים שאוכלים בידיים, מכווצ'צים את האוכל, מורחים זורקים וכו. זהו צורך התפתחותי ומתאים לשלב מסוים. עם ההתפתחות המוטורית, מתחילים לתת לילד כלי אוכל, כפית, כוס, אחרכך מזלג ובשלב ממש מאוחר יותר כאשר השליטה המוטורית כבר חזקה והילד גדול נותנים גם סכין. במהלך שלבי ההתפתחות ודרך האכילה, ניתן גם לאתר קשיים מוטורים, עניינים בויסות חושי וכו. למשל עם הילד אוכל ביד אחת ויד אחת שמוטה (ייתכן וחגורת כתפיים חלשה, } עם הילד דוחף הרבה אוכל לפה, מלכלך מאד, כשהוא כבר בן 4-5, אזי גם שווה לבדוק. בסגנון אכילה , ניתן לראות הרבה על התפתחותו של הילד .עכשיו אני מסתכלת על הבת שלי, היא עוד קצת בגיל שנתיים. אוכלת בידיים ולא מהעדר שליטה מוטורית והבן, קשיים בשליטה מוטורית של סכין ומזלג... מעצבן כמה פיספסתי שהם היו קטנים... אבל אין מה לעשות, מה שהיה היה ואשמה לא מקדמת אותי לשום מקום... אז מה אני עושה עכשיו. זו השאלה... אני צריכה קצת זמן לחשוב ונתראה בפוסט הבא.

רגעים של התבוננות

ימי הולדת, ראש השנה, ה-1 בינואר וראש חודש הם תמיד ימים של חשבון נפש והחלטות חדשות. עניין חשבון הנפש הוא בינינו אצלי כמעט על בסיס יום יומי אבל ההחלטות לשינוי מתקבלות בדר"כ בתאריכים הנ"ל.
ממחר דיאטה, קריירה עצמאית מדהימה, הרבה יצירה וסבלנות אינסופית לבעל ולילדים. אולי בגלל ריבוי התאריכים ההחלטות לא באמת מתבצעות בסופו של דבר...
אז לכבוד ה-1 בינואר ואולי בגלל נבואת הזעם שהעולם יבוא לקיצו מתישהו במהלך 2012 החלטתי לתעד את ההחלטות החדשות שלי לשנה חדשה:

אז בגלל שבעיקר אימהות קוראות את זה כרגע ובגלל שהאימהות היא באמת מרכיב כ"כ משמעותי בחיים שלי ובי אני אתחיל מזה:
אני מחליטה להיות יותר סבלנית כלפי הילדים. ארגזי החול שהם סוחבים בנעליים ונכנסים לחריצים בספה כשהם מטפסים עליה - זה לא סוף העולם.
המריבות ביניהם בעצם מחשלות אותם להתמודדות חברתית בחוץ, הצרחות של הקטנה כשמחליפים לה חיתול בטוח נחשבות למוזיקה מקובלת בתרבויות אחרות, הקישקושים שלה על הקירות/ארונות/דלתות ברגע ששניה לא מסתכלים הם בעצם אומנות שיכולה להימכר בגלריות בסוהו בכסף רב והמשפט החדש של בן ה-5: "אמא אני שונא אתכם" - בא מרוב אהבה וזה מוכיח עד כמה הילד פיקח כי הוא מבין מה בדיוק מצליח לחרפן אותנו...

אני מחליטה להיות יותר סבלנית כלפי הבעל. שבתשע בערב, כשהילדים כבר צריכים להיות במיטה והוא עדיין משחק איתם כדורגל בסלון. בהמשך לכדורגל בסלון אני לא יכולה לכעוס שאחת הבעיטות מנפצת מנורה. העובדה שהקטנה קופצת על הספה כאילו היא בת שש ואין משהו רך שיגן על הנפילה שלה והוא עסוק בלשבור שיאים במשחק בפלאפון- אין מה להתעצבן כי הוא אדם בוגר ואחראי שאני סומכת עליו בעיניים עצומות (טוב, אני קצת מציצה).

אני מחליטה לאפשר לילדים לבטא את היצירתיות שלהם - נכון, היתה היום עוזרת אז מה?, להזמין הביתה את החברים הכי מעצבנים בגן - לא נפריע להם מהבחינה החברתית חלילה.
לא להיות אמא חרדתית - לנשום עמוק, לעצום עיניים (עם להציץ אבל) ולתת להם לטפס בגן שעשועים הכי גבוה שאפשר.
מחליטה לא להזדעזע מכמות הממתקים כי כשהגבלתי אותם הם התנפלו עליהם אצל החברים ובאירועים כאילו גילו אוצר יהלומים אבוד.

אני מחליטה לחייך הרבה יותר. לא הכל שחור או לבן בחיים. לא הכל עניין של חיים ומוות. אפשר להפוך להומור הרבה דברים מעצבנים שהם עושים ואז זה נגמר ברוח טובה הרבה יותר.
אני מחליטה לא לקחת ללב כל דבר. חברים, עבודה, הצלחות, כשלונות, אכזבות- קורה ואם אין משהו לעשות אחרת פשוט צריך מיד להמשיך הלאה.

החלטת הכושר - אני מקווה ללכת יותר לחדר הכושר (טוב על מי אני עובדת- מקווה ללכת נקודה) ולנסות להתמכר לזה. נשמע לי אחלה התמכרות.

והחלטות הדיאטה (כן, אני מקורית במיוחד) - אם כבר עוסקים בהתמכרויות-  ממש ממש מקווה להתמכר לאיזה פלפל צבעוני ומנחם.

מה יצא מכל ההחלטות האלה, נחיה ונראה ביום חשבון הנפש הבא. מתי זה יוצא? סביר להניח שממש בימים הקרובים:-)

שלכם,

האמא המחליטה  הסדרתית:-)

 

הבובון והבונבוניירה החלטות, שנה חדשה, אמא, ילדים

ימי הולדת, ראש השנה, ה-1 בינואר וראש חודש הם תמיד ימים של חשבון נפש והחלטות חדשות. עניין חשבון הנפש הוא בינינו אצלי כמעט על בסיס יום יומי אבל ההחלטות לשינוי מתקבלות בדר"כ בתאריכים הנ"ל.
ממחר דיאטה, קריירה עצמאית מדהימה, הרבה יצירה וסבלנות אינסופית לבעל ולילדים. אולי בגלל ריבוי התאריכים ההחלטות לא באמת מתבצעות בסופו של דבר...
אז לכבוד ה-1 בינואר ואולי בגלל נבואת הזעם שהעולם יבוא לקיצו מתישהו במהלך 2012 החלטתי לתעד את ההחלטות החדשות שלי לשנה חדשה:

אז בגלל שבעיקר אימהות קוראות את זה כרגע ובגלל שהאימהות היא באמת מרכיב כ"כ משמעותי בחיים שלי ובי אני אתחיל מזה:
אני מחליטה להיות יותר סבלנית כלפי הילדים. ארגזי החול שהם סוחבים בנעליים ונכנסים לחריצים בספה כשהם מטפסים עליה - זה לא סוף העולם.
המריבות ביניהם בעצם מחשלות אותם להתמודדות חברתית בחוץ, הצרחות של הקטנה כשמחליפים לה חיתול בטוח נחשבות למוזיקה מקובלת בתרבויות אחרות, הקישקושים שלה על הקירות/ארונות/דלתות ברגע ששניה לא מסתכלים הם בעצם אומנות שיכולה להימכר בגלריות בסוהו בכסף רב והמשפט החדש של בן ה-5: "אמא אני שונא אתכם" - בא מרוב אהבה וזה מוכיח עד כמה הילד פיקח כי הוא מבין מה בדיוק מצליח לחרפן אותנו...

אני מחליטה להיות יותר סבלנית כלפי הבעל. שבתשע בערב, כשהילדים כבר צריכים להיות במיטה והוא עדיין משחק איתם כדורגל בסלון. בהמשך לכדורגל בסלון אני לא יכולה לכעוס שאחת הבעיטות מנפצת מנורה. העובדה שהקטנה קופצת על הספה כאילו היא בת שש ואין משהו רך שיגן על הנפילה שלה והוא עסוק בלשבור שיאים במשחק בפלאפון- אין מה להתעצבן כי הוא אדם בוגר ואחראי שאני סומכת עליו בעיניים עצומות (טוב, אני קצת מציצה).

אני מחליטה לאפשר לילדים לבטא את היצירתיות שלהם - נכון, היתה היום עוזרת אז מה?, להזמין הביתה את החברים הכי מעצבנים בגן - לא נפריע להם מהבחינה החברתית חלילה.
לא להיות אמא חרדתית - לנשום עמוק, לעצום עיניים (עם להציץ אבל) ולתת להם לטפס בגן שעשועים הכי גבוה שאפשר.
מחליטה לא להזדעזע מכמות הממתקים כי כשהגבלתי אותם הם התנפלו עליהם אצל החברים ובאירועים כאילו גילו אוצר יהלומים אבוד.

אני מחליטה לחייך הרבה יותר. לא הכל שחור או לבן בחיים. לא הכל עניין של חיים ומוות. אפשר להפוך להומור הרבה דברים מעצבנים שהם עושים ואז זה נגמר ברוח טובה הרבה יותר.
אני מחליטה לא לקחת ללב כל דבר. חברים, עבודה, הצלחות, כשלונות, אכזבות- קורה ואם אין משהו לעשות אחרת פשוט צריך מיד להמשיך הלאה.

החלטת הכושר - אני מקווה ללכת יותר לחדר הכושר (טוב על מי אני עובדת- מקווה ללכת נקודה) ולנסות להתמכר לזה. נשמע לי אחלה התמכרות.

והחלטות הדיאטה (כן, אני מקורית במיוחד) - אם כבר עוסקים בהתמכרויות-  ממש ממש מקווה להתמכר לאיזה פלפל צבעוני ומנחם.

מה יצא מכל ההחלטות האלה, נחיה ונראה ביום חשבון הנפש הבא. מתי זה יוצא? סביר להניח שממש בימים הקרובים:-)

שלכם,

האמא המחליטה  הסדרתית:-)

 

החיים בטרנינג החלטות, שנה חדשה, אמא, ילדים

אז לאחר תקופה ארוכה מאוד הייתי אומרת, חזרתי

החודשים האחרונים הייתי עסוקה בשינויים בחיי ואני עדיין עסוקה בכך. הן בתחום הזוגי והן בתחום הקריירה וגידול הילדים.

לרענון הזכרון ולקוראים חדשים, אני אמא ל3, הבכור בן 5 האמצעית בת 3 והקטנה תכף בת שנה .

אז השינויים שעשיתי כי לא היה לי זמן לילדים ולבית ובכלל לכלום, התפטרתי מהעבודה שלי ובכך כאילו פיניתי לי את כל היום, בפועל היום אין לי זמן לכלום!!!!

מכירות את זה שאתן יושבות בבית אחרי שכבר פיזרתן את הגדולים ועכשיו אתן יושבות בספה עם הקפה של הבוקר באיחור של שעתיים במקרה הטוב,מול הטלויזיה וחשות לעצמכן שיש לכן עוד מלא זמן לנקיונות

ובישולים ושלא לדבר על הכביסות. אמה מה פתאום התעוררת מהסדרות והבנת שיש לך עוד שעה עד האיסוף,כמובן שבמהלך השריצה האכלת את התינוקת החלפת לה השכבת אותה לישון, אבל בבית לא נגעת בכוס אפילו חוץ מהקפה כמובן. בקיצור ככה פחות או יותר עברו ימיי מאז התפטרותי מהעבודה, עד ש......החלטתי לעשות מעשה ולעשות עם עצמי משהו מועיל או לפחות לא מזיק וללכת ללמוד משהו..

ובכן חיפשתי רבות ובזבזתי זמן יקר על החיפושים באינטרנט עד שנתקלתי באיזשהו קורס שהיה נראה לי נחמד למדי יכול לא רק לא להזיק אלא אולי אפילו גם להועיל לי בחיי עם הילדודסים שלי. החלטתי לנסות וללמוד להיות מדריכה לגיל הרך. אני !!! שאין לי חוש שמיעה מוזיקלי ואפילו לא יכולה לשבת ישישבה מזרחית!! כן כן לא יכולה דבר כה פשוט,לכאורה. נירשמתי ללימודים עברתי את המבחן קבלה, קניתי לי כל מיני דברים, התרגשתי בטירוף, סיפרתי לכל העולם ואפילו לאשתו. שבוע לפני תחילת הקורס מתקשר אליי רכז הקורס שואל אם הכל בסדר ומה צריך להביא וכו', יופי אני בהתרגשות ממש אקסטזה!! אמה מה זו הרי אני- וכל מה שקשור אליי ולחיים שלי חייב לקבל תפנית חדה, אני מקבלת טלפון מאותו הרכז יומיים לפני כי הקורס נדחה בחודשיים, יד הגורל או מה שלא תקראו לזה אני בדיעבד חושבת  שזה הגורל ועוד יותר מחזק את אמונתי "הכל לטובה" לאחר אכזבה אני ממשיכה את החיפושים מיואשת כאילו אין משהו טוב יותר שאוכל לעשות  ובפוקס קופצת לי פרסומת של מכללה מסויימת שמלמדת את הקורס שאני פשוט כרגע נמצאת ברקיע השביעי שהלכתי ללמוד אותו!!! אני הולכת להיות דולה!!!! כן כן דולה!!!!!!

אז עכשיו אני כל כולי מקדישה עצמי ללימודים ואין לי זמן לכלום כי אני לומדת פעמיים בשבוע וכשאינני בלימודים אני מדברת על הלימודים גם עם האישה החביבה באוטובוס שיושבת לידי, או שאני עם הילדים שלי בדרך לגן מהגן בדרך לחוג מהחוג וכד' אבל אתן בטח מכירות את זה. אפילו את העמוד הזה לקח לי לכתוב איזה 4 ימים התחלתי בחמישי וסיימתי היום, אני מקווה יום ראשון כאשר הקדמתי ללימודים במטרה לסיים לפני תחילתם אז ככה עדכון קצר ומקווה שנמשיך לקרוא אחת את הבלוגים של השניה .

המשך הורות נפלאה ומדהימה !!!

הגשמה עצמית, ניהול זמן, שינויים

סוף סוף הסרטון על הלידה עולה

יש כאן מידע על איך ילדתי באופן טבעי, בלי אפידורל

....ובלי כאב!

לחצו כאן לראות אותו

תיהנו

אביבה

 

הלידה האוהבת והמעצימה של אביבה